"שירים בדיו שחורה"

 

         תערוכה חדשה וזמנית 

מאיוריו של המשורר רוני סומק: "שירים בדיו שחורה"

לוקחת את הצופה למסע מסקרן בעקבות שיריו באמצעות קולאז'

ויזואלי מרתק.

אוצר: אורי הולנדר

 

רוני סומק כותב על ארבע מחשבות על "שירים בדיו שחורה":

1. פעם שאלו אותי: אם היית קורא מחשבות - את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרא ?"

עניתי: "את מחשבותיו של אלכסיי ליאונוב, הקוסמונאוט הראשון שריחף בחלל."

העבודות האלה הן סוג של ריחוף. סוג של רצון לכתוב ולצייר לא בעט ולא במכחול אלא בקנה של אקדח. מי שמחפש ריח של אבק שרפה – שיחפש אותו במקום אחר.

 

2. השירה שלי לא גרה בפנטהאוז. היא אוספת חומרים מן המדרכה שקוראים לה "חיים". השירים הם לא פחות מסטריפטיז, ולפעמים אני מרגיש שהראש שלי שקוף כאקווריום והקוראים רואים את כל דגי החרב והזהב השוחים שם.  באמנות אני פחות גלוי. אני מכחול סמוי. שכיר חרב.

 

3.המשורר הוא צייד. וכששואלים אותי לאן אתה הולך אני עונה: "כשאחזור אדע איפה הייתי." הצייר הוא זה הפושט את עור החיות הניצודות.

שירלי סומק, בתי, היא חוקרת מוח. כתבתי לה שיר שקראתי לו "לב":

אני נגר

המנסר מבשר העץ

דלתות לחדרי הלב.

על ספן

מונחים מכתבים ששלח המח,

ובתוכן סוד יערות העד

שכל כך רציתי לדעת.

 

רוב העבודות בתערוכה הן סוג של בולים שהודבקו על אותם מכתבים.

רוני סומק