כל המתבונן בעבודותיו של רנה מגריט יזהה בנקל את סגנונו. דימוייו של
הצייר הבלגי (1967-1898) שכוכבו דרך בגיל מאוחר יחסית — הגבר חסר
הפנים ומגבעתו העגולה, מיני הווילונות וכותנות הלילה, התפוח, הנוף הנבלל
בציור הנוף, העין הענקית שהיא מין אקווריום של שמים, קטר הבוקע מן האח
ומעניק לו את עֲשָׁנוֹ — דימויים אלה נעשו זה מכבר אייקונים תרבותיים, ומשנות
ה־ 50 של המאה ה־ 20 אף נהפכו לחלק מחרושת התרבות המתרחבת והולכת,
והתמקמו בנחת, הם ושכפולי שכפוליהם, על מיני מגנטים ופוסטרים, מגבות
מטבח, קירות משרדים, כריכות ספרים ומזכרות — לצד שעתוקיהם של המונה
ליזה, חמניותיו של ואן גוך ומוזגת החלב הוורמירית.
מגריט, שבסוף שנות ה־ 20 של המאה ה־ 20 התקרב אל חוגו הפריזאי של אנדרה
ברטון )ונטשו, כרבים אחרים, לאחר סכסוך שיזם האחרון(, אך מעולם לא היה
לבשר מבשרה של התנועה הסוריאליסטית, נבדל מן הסוריאליסטים
בהתעקשותו להתרחק ממחוזות הצעקה והגרוטסקה החלומית — אף
שגם אצלו יימצאו לפעמים מפגשי חלום ומציאות שהאַלים דר בהם לצד
הפיוטי — ובהתמקדותו במלאכת יצירתה של איזו ממלכה זעיר־בורגנית
טיפוסית, שמופעיה יומיומיים וביטוייה מצטיינים בהקפדה שעל גבול
הפדנטיוּת.
קרדיט: אורי הולנדר
